פוסט-טראומה ודחק בישראל: תמונת מצב במספרים

7 באוקטובר

מאז 7 באוקטובר 2023, המציאות בישראל השתנתה באופן עמוק. מתקפת הטרור, המלחמה הממושכת, אובדן יקירים, פינוי מהבית, שירות מילואים ממושך וחשיפה חוזרת לאירועים ביטחוניים השפיעו על חייהם של מיליוני ישראלים. לצד הפגיעות הגופניות והאובדן, הולכת ומתבררת גם היקפה של הפגיעה הנפשית.

כדי להבין את עומק התופעה, חשוב לבחון לא רק את מספר האנשים שפנו לקבלת עזרה או הוכרו על ידי מערכות המדינה, אלא גם את המחקרים שבדקו את מצב בריאות הנפש באוכלוסייה ואת ההשפעה של המציאות הביטחונית המתמשכת.

הנתונים מצביעים על תמונה מורכבת: לצד אנשים שחוו פגיעה נפשית משמעותית, יש מי שמצליחים להמשיך לתפקד, אך מתמודדים עם תסמינים מתמשכים. וישנו גם מעגל נוסף, שלעיתים אינו מקבל מספיק מקום בשיח הציבורי: בני הזוג, ההורים, הילדים והקרובים שחיים לצד אדם המתמודד עם פוסט-טראומה.חשוב להבחין בין מצוקה נפשית, תסמינים פוסט-טראומטיים ואבחנה קלינית של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). אלה אינם מושגים זהים, והנתונים המתייחסים אליהם אינם בני השוואה ישירה.

האוכלוסייה האזרחית: מה קרה לבריאות הנפש בישראל מאז 7 באוקטובר?

אחד ממקורות המידע החשובים להבנת השפעת המלחמה על האוכלוסייה האזרחית הוא מדד בריאות הנפש הלאומי של מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל. מדובר במחקר מתמשך שנערך בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל, וכלל חמש נקודות מדידה בין דצמבר 2023 למאי 2026. המחקר בחן תסמינים של פוסט-טראומה, חרדה ודיכאון, באמצעות כלי הערכה מחקריים מתוקפים, וכן את מידת הפגיעה בתפקוד היומיומי. 32% מהאוכלוסייה עדיין חוצים סף קליני באחד ממדדי המצוקה.

לפי תוצאות המדידה האחרונה, שנערכה במאי 2026:
41% מהמשיבים חצו סף קליני לפחות באחד משלושת המדדים: תסמיני פוסט-טראומה, חרדה או דיכאון, במדידה הראשונה שנערכה בדצמבר 2023 עד ינואר 2024.

במאי 2026, כשנתיים וחצי לאחר פרוץ המלחמה, השיעור עמד עדיין על 32%.
בקרב מי שחצו סף קליני במדידה הראשונה, כמחצית עדיין חצו אותו במדידה האחרונה.
שיעור המשיבים שדיווחו על פגיעה חמורה בתפקוד היומיומי בשל מצבם הנפשי נותר יציב יחסית, ונע בין 19% ל-22% בשלוש נקודות המדידה שבהן נבדק.

המשמעות היא שגם לאחר הירידה שנרשמה בהיקף התסמינים לעומת החודשים הראשונים למלחמה, חלק ניכר מהאוכלוסייה ממשיך להתמודד עם מצוקה נפשית משמעותית.

חשוב להדגיש: 32% אינם שיעור האנשים שאובחנו עם PTSD. מדובר באנשים שחצו את סף המדידה לפחות באחד משלושה מדדים שונים. גם נתון הפגיעה בתפקוד מתייחס למדד נפרד.

מי נמצא בסיכון מוגבר למצוקה נפשית?

ממצאי ברוקדייל הצביעו על הבדלים בין קבוצות באוכלוסייה. שיעורים גבוהים יותר של מצוקה ופגיעה בתפקוד נמצאו בקרב נשים, צעירים ואזרחים ערבים. גורמים נוספים שנמצאו קשורים לסיכון מוגבר היו היסטוריה קודמת של אבחנה נפשית, חשיפה ישירה או עקיפה לאירועי המלחמה ותחושה של יכולת התמודדות נמוכה.

הממצאים מדגישים כי ההשפעה הנפשית של המלחמה אינה אחידה. אנשים שנחשפו לאותם אירועים עשויים להגיב אליהם באופן שונה, בהתאם להיסטוריה האישית, לנסיבות החיים, למערכות התמיכה ולמשאבי ההתמודדות שלהם.

מחקר מעקב: מה קרה לתסמינים לאורך 27 חודשים?

מחקר נוסף שפורסם ביוני 2026 בכתב העת המדעי eClinicalMedicine עקב אחר 680 מבוגרים בישראל בשש נקודות זמן, החל מחודש לפני מתקפת 7 באוקטובר ועד 27 חודשים לאחריה.
המחקר מאפשר לבחון לא רק את העלייה החדה בתסמינים לאחר המתקפה, אלא גם את השינויים שחלו בהם לאורך זמן.

הממצאים הראו:
שיעור תסמיני ה-PTSD המשוערים עלה מ-16.1% לפני המתקפה ל-29.8% כחודש לאחריה, וירד ל-19.7% במדידה האחרונה.
שיעור תסמיני הדיכאון עלה מ-30.5% ל-43.1% ולאחר מכן ירד ל-23.3%.
שיעור תסמיני החרדה עלה מ-22.1% ל-40.1% וירד ל-21%.

המחקר מצביע על עלייה חדה במצוקה הנפשית לאחר האירועים, ובהמשך על ירידה הדרגתית. עם זאת, בחלק מהמדדים השיעורים נותרו גבוהים מרמתם לפני המתקפה. החוקרים מצאו גם הבדלים בין קבוצות אוכלוסייה. חשיפה ישירה למתקפה נמצאה קשורה לסיכון מוגבר לתסמיני PTSD, ושירות מילואים במהלך המלחמה נמצא קשור לסיכון מוגבר לתסמיני דיכאון וחרדה.

לצד המצוקה, המחקר מצא גם עלייה במדדים של צמיחה פוסט-טראומטית. כלומר, לצד הקושי והפגיעה, חלק מהאנשים דיווחו גם על שינויים חיוביים בתפיסת החיים ובמשמעות שהם מייחסים לחוויות שעברו. חשוב לציין שגם במחקר זה מדובר בתסמינים משוערים שנמדדו באמצעות שאלונים, ולא באבחנות קליניות שניתנו לכל המשתתפים.

נפגעי פעולות איבה: נתוני הביטוח הלאומי

אחד המדדים המרכזיים להיקף הפגיעה בקרב האוכלוסייה האזרחית הוא מספר האנשים שנכנסו למסלול ההכרה והטיפול של נפגעי פעולות איבה בביטוח הלאומי. על פי נתוני הביטוח הלאומי שפורסמו באוקטובר 2026, מאז 7 באוקטובר נוספו 87,425 נפגעי פעולות איבה שהביטוח הלאומי מטפל בהם.

מתוך כלל הנפגעים, 43,004 אזרחים הגישו תביעות לקביעת דרגת נכות בעקבות הפגיעה. נכון למועד הפרסום, ל-40,542 מהם כבר נקבעה דרגת נכות.

הנתונים על סוג הפגיעה בקרב מי שנקבעה להם דרגת נכות מציגים תמונה משמעותית:
34,955 הוכרו על בסיס פגיעה נפשית.
3,208 הוכרו על בסיס פגיעה גופנית.
2,379 הוכרו עם פגיעה משולבת, גופנית ונפשית.

הנתונים ממחישים את היקף הפגיעה הנפשית בקרב אזרחים שנפגעו באירועי איבה ופנו למערכת ההכרה. עם זאת, חשוב להבין שהכרה על בסיס פגיעה נפשית אינה מעידה בהכרח על אבחנת PTSD. היא עשויה לכלול מצבים נפשיים שונים, בהתאם להערכה הרפואית ולנסיבות הפגיעה.

בנוסף, נתוני הביטוח הלאומי אינם משקפים את כלל האזרחים שחווים השלכות נפשיות של המלחמה. הם מתייחסים למי שנכנסו למסלול ההכרה הרלוונטי, ולא כוללים בהכרח אנשים שלא פנו לקבלת הכרה, מי שטרם השלימו את התהליך או מי שאינם עומדים בתנאי הזכאות.

פצועי צה"ל וכוחות הביטחון: נתוני אגף השיקום

גם בקרב חיילי צה"ל וכוחות הביטחון נרשמה עלייה משמעותית בהיקף הפגיעות בעקבות המלחמה. על פי נתוני אגף השיקום במשרד הביטחון, שפורסמו ב-6 באוקטובר 2026, מאז 7 באוקטובר 2023 נקלטו באגף כ-30 אלף פצועי ופצועות צה"ל וכוחות הביטחון.

מתוך פצועי המלחמה:
63% מתמודדים עם תגובות נפשיות.
37% מתמודדים עם פציעות גופניות.
47% הם צעירים עד גיל 30.
62% הם משרתי מילואים.
8% הן נשים.

במקביל, מספר המטופלים הכולל באגף השיקום, מכל מערכות ישראל ומכל תקופות הלחימה, הגיע ל-91,200 איש. מתוכם, כ-42,500 מתמודדים עם פגיעות נפשיות ופוסט-טראומה.
על פי הערכות אגף השיקום, עד שנת 2028 צפוי מספר המטופלים באגף להגיע לכ-100 אלף איש, כאשר כמחציתם צפויים להתמודד עם פגיעות נפשיות.

חשוב להבחין בין הנתונים: 63% מתייחסים לפצועי המלחמה שנקלטו מאז 7 באוקטובר ומתמודדים עם תגובות נפשיות, ואילו 42,500 מתייחסים לכלל מטופלי אגף השיקום המתמודדים עם פגיעות נפשיות ופוסט-טראומה, לרבות מי שנפגעו במלחמות ובאירועים ביטחוניים קודמים.
גם כאן, תגובה נפשית היא הגדרה רחבה יותר מאבחנת PTSD וכוללת מצבים כמו חרדה, דיכאון וקשיי הסתגלות.

מה מלמדים הנתונים על צורכי הטיפול והשיקום?

היקף הפגיעות מציב אתגר ארוך טווח בפני מערכות הטיפול והשיקום בישראל. לפי אותו פרסום של משרד הביטחון, תקציב אגף השיקום הגיע ל-10 מיליארד שקלים, לאחר עלייה של 88% בשלוש השנים האחרונות. יותר מ-60% מהתקציב מוקדש למענים ולטיפולים למתמודדי נפש ופוסט-טראומה.

האגף דיווח גם על הרחבת המענים הנפשיים, לרבות טיפולים פרטניים, צוותי התערבות במצבי משבר, חוות שיקומיות, בתים מאזנים וחלופות אשפוז. הנתונים האלה ממחישים כי ההתמודדות אינה מסתכמת בהכרה בפגיעה או בקביעת אחוזי נכות. היא מחייבת מערך שיקום מתמשך, שכולל טיפול נפשי, תמיכה משפחתית, סיוע בתעסוקה, לימודים וחזרה הדרגתית לחיים.

הפער שבין הצורך בטיפול לבין קבלת עזרה

אחד הממצאים החשובים במחקר ברוקדייל נוגע לא רק למספר האנשים שחווים מצוקה, אלא גם לשאלה כמה מהם פונים לקבלת טיפול. במדידות השונות של המחקר, כשני שלישים מהמשיבים דיווחו שאינם מרגישים צורך בטיפול נפשי. אולם בקרב מי שכן הרגישו צורך כזה, רק כמחצית פנו לקבלת עזרה.

במדידה ממאי 2026, בקרב מי שהרגישו צורך בטיפול אך לא פנו אליו, הסיבות המרכזיות היו:
28% ציינו חסמים אישיים, כמו חוסר זמן, מחויבויות אחרות או מבוכה מפנייה לטיפול.
27% ציינו חסמי נגישות, כגון עלויות, זמני המתנה ומרחק ממקום המגורים.
23% העדיפו לנסות להתמודד בכוחות עצמם.
17% לא מצאו עניין באפשרויות הטיפול הקיימות.

בקרב אנשים שדיווחו גם על פגיעה חמורה בתפקוד, הפער היה משמעותי במיוחד: 41% הרגישו צורך בטיפול אך לא פנו לקבלתו. הממצאים האלה חשובים משום שהם מדגישים שמצוקה נפשית אינה מובילה בהכרח לפנייה לעזרה. לעיתים האדם מתקשה לזהות את הצורך, לעיתים הוא חושש מהתהליך, ולעיתים פשוט אינו יודע לאן לפנות. הנגשת מידע אמין, הסבר על אפשרויות הטיפול והזכויות, והפחתת חסמים בירוקרטיים ונגישותיים הם חלק בלתי נפרד מההתמודדות עם השלכות המלחמה.

הטראומה המתמשכת: כשהמציאות הביטחונית אינה מאפשרת שגרה

אחד המאפיינים המורכבים של ההתמודדות בישראל הוא החשיפה החוזרת לאירועים ביטחוניים. בניגוד לאירוע טראומטי נקודתי שהתרחש בעבר, חלק מהאוכלוסייה ממשיך לחיות במציאות של אזעקות, חשש מפני מתקפות, אובדן, חוסר ודאות וחשיפה למידע קשה.

עבור מי שחוו אירוע טראומטי, חשיפה חוזרת לאיום עלולה להקשות על תחושת הביטחון ועל תהליך ההתאוששות. גם החזרה משירות מילואים ממושך אינה מבטיחה חזרה מיידית לשגרה. לעיתים המעבר מהחזית לבית, לעבודה ולמשפחה מלווה בקשיי הסתגלות, דריכות, הפרעות שינה, עצבנות, התרחקות חברתית ותחושה מתמשכת של סכנה.

ההתמודדות אינה מוגבלת למי שנכחו פיזית בזירת האירוע. גם בני משפחה של נפגעים, אנשים שנחשפו לאובדן או למצוקה של אדם קרוב ומי שחוו חשיפה עקיפה לאירועים טראומטיים עלולים להתמודד עם השלכות נפשיות משמעותיות.

עם זאת, חשוב להדגיש: חשיפה לאירוע קשה אינה מובילה בהכרח להתפתחות PTSD. תגובות נפשיות משתנות מאדם לאדם, ומצוקה נפשית אינה בהכרח הפרעה פוסט-טראומטית.

פוסט-טראומה מושהית: האם התסמינים יכולים להופיע מאוחר יותר?

לא תמיד תסמיני הפוסט-טראומה מופיעים מיד לאחר האירוע. יש אנשים שממשיכים לתפקד במשך תקופה, ורק בהמשך מתפתחים אצלם תסמינים משמעותיים יותר או מתגבשת התמונה הקלינית המלאה.
בספרות המקצועית מוכרת האפשרות של הופעה מאוחרת של PTSD. לפי הקריטריונים של DSM-5-TR, ניתן לציין ביטוי מאוחר כאשר התמונה האבחונית המלאה מתגבשת רק שישה חודשים או יותר לאחר האירוע הטראומטי, אף שחלק מהתסמינים עשויים להופיע קודם לכן.

יש להבחין בין הופעה מאוחרת של התמונה האבחונית לבין החמרה של תסמינים שכבר היו קיימים. לא כל החמרה מאוחרת מעידה בהכרח על פוסט-טראומה מושהית. ההכרה באפשרות הזאת חשובה במיוחד משום שהיא מדגישה את הצורך במעקב, בזיהוי סימני מצוקה ובהנגשת טיפול גם זמן רב לאחר האירוע.

המעגל השני: הפגיעה השקופה של בני המשפחה והמלווים

לצד מי שחוו את האירוע הטראומטי באופן ישיר, קיים מעגל נוסף של אנשים שחייהם משתנים בעקבות הפגיעה: בני הזוג, ההורים, הילדים, האחים והקרובים של המתמודדים עם פוסט-טראומה.
ההתמודדות עם PTSD אינה נשארת תמיד בגבולות חייו של האדם שאובחן. היא עשויה להשפיע על האווירה בבית, על מערכות היחסים, על התקשורת בין בני המשפחה ועל היכולת לנהל שגרת חיים יציבה.

בן משפחה עשוי למצוא את עצמו מנסה להבין התנהגות שהשתנתה, להתמודד עם התרחקות רגשית, דריכות, תגובות כעס, הימנעות ממצבים מסוימים או קשיי שינה. לעיתים, פעולות יומיומיות שבעבר היו פשוטות הופכות למורכבות יותר. ההורים עשויים לחוות דאגה מתמדת לילדיהם, גם כאשר מדובר בבנים ובנות בוגרים ועצמאיים. בני זוג עשויים להרגיש שהקשר השתנה, והילדים עלולים להתקשות להבין מדוע ההורה מגיב אחרת מבעבר.

טראומטיזציה משנית: האם  בני המשפחה עלולים לפתח תסמיני מצוקה?

המונח טראומטיזציה משנית (Secondary Traumatic Stress) מתאר מצב שבו אדם שלא נחשף ישירות לאירוע הטראומטי עלול לפתח תגובות נפשיות בעקבות חשיפה עקיפה לטראומה ולמצוקה של אדם קרוב.

החשיפה עשויה להתרחש דרך הקשר הרגשי עם המתמודד, שמיעת תיאורים של האירועים, התמודדות יומיומית עם התסמינים שלו או חיים ממושכים בסביבה של דריכות וחוסר ודאות.
בני משפחה עלולים לחוות, בין היתר:

• חרדה ודאגה מתמשכת לשלומו של בן המשפחה.
• דריכות מוגברת ותחושת חוסר ביטחון.
• קשיי שינה ומחשבות טורדניות.
• עצב, תסכול, כעס ותחושת חוסר אונים.
• הימנעות מפעילויות חברתיות או משפחתיות.
• שחיקה רגשית ותחושה של עומס מתמשך.

טראומטיזציה משנית אינה מתפתחת אצל כל בני המשפחה, והיא אינה זהה בהכרח לאבחנת PTSD. מדובר בתגובות אפשריות לחשיפה עקיפה ולחיים לצד אדם המתמודד עם טראומה.
משרד הבריאות מתייחס במפורש להשפעת הפוסט-טראומה על בני המשפחה ומדגיש כי גם מערכת התמיכה של האדם המתמודד עם PTSD זקוקה למידע, להכוונה ולעיתים לטיפול בפני עצמה.

מה אומרים המחקרים בישראל על הורים לילדים בוגרים המתמודדים עם פוסט-טראומה?

מחקר ישראלי שפורסם בשנת 2023 בחן את חוויותיהם של 14 הורים לבנים בוגרים, עד גיל 30, שהתמודדו עם מצוקה פוסט-טראומטית בעקבות שירותם הצבאי. המחקר התבסס על ראיונות עומק עם ההורים ובחן את ההשלכות של הפגיעה על חייהם ועל היחסים בתוך המשפחה.

הממצאים הצביעו על השלכות נרחבות של הפוסט-טראומה על ההורים ועל המערכת המשפחתית, לרבות עומס רגשי, טראומטיזציה משנית ושינויים ביחסים המשפחתיים.
מחקר ישראלי נוסף, שפורסם בשנת 2023, בדק את הקשר בין תסמיני PTSD בקרב יוצאי מלחמת 2014 לבין תסמיני טראומטיזציה משנית בקרב הוריהם, כחמש שנים לאחר המלחמה. נמצא קשר בין עוצמת התסמינים של הלוחמים לבין תסמיני הטראומה המשנית אצל חלק מההורים.

עם זאת, מדובר במחקרים בעלי מדגמים מוגבלים, ולכן אין להסיק מהם מהו שיעור ההורים או בני המשפחה בישראל שמתמודדים עם טראומטיזציה משנית. עם זאת, הם מספקים עדות מחקרית לכך שהשלכות הטראומה עשויות להימשך מעבר לאדם שנחשף לאירוע עצמו ולהשפיע גם על סביבתו הקרובה.

כשהמשפחה הופכת לחלק ממערך הטיפול והשיקום

בני משפחה רבים מוצאים את עצמם בתפקידים שלא התכוננו אליהם. הם מסייעים בתיאום טיפולים, מלווים לפגישות, מנסים להבין זכויות מול גופים ציבוריים, מתמודדים עם טפסים ובירוקרטיה ולעיתים הופכים לגורם המרכזי שמחזיק את שגרת החיים. העומס הזה מתווסף לדאגה הרגשית ולצורך להתמודד עם השינויים שחלו באדם הקרוב להם.

במצבים מסוימים, בן המשפחה המטפל עלול להזניח את צרכיו האישיים, לצמצם את חייו החברתיים או לוותר על פעילויות שחשובות לו. עם הזמן, עלולה להתפתח שחיקה שמשפיעה גם על בריאותו ועל יכולתו להמשיך לתמוך באדם הקרוב.

לכן, התמיכה במשפחה אינה צריכה להיתפס רק כאמצעי לסייע למתמודד עם הפוסט-טראומה. גם בני המשפחה עצמם זקוקים למענה: מידע אמין, הדרכה, תמיכה רגשית, קבוצות תמיכה ולעיתים טיפול מקצועי.

הכרה בצרכים שלהם אינה מפחיתה מחשיבות ההתמודדות של האדם שנפגע. היא מבטאת הבנה שהשיקום מתרחש בתוך מערכת יחסים ומשפחה, ולא רק אצל אדם אחד.

הפציעה השקופה: מי שלא מופיעים בנתונים הרשמיים?

הנתונים הרשמיים של הביטוח הלאומי ואגף השיקום מספקים תמונה חשובה של היקף ההכרה והטיפול, אך הם אינם מציגים את מלוא היקף המצוקה הנפשית בישראל. ישנם אנשים שחווים תסמינים פוסט-טראומטיים אך אינם פונים לקבלת טיפול או הכרה. אחרים אינם יודעים לזהות את התסמינים שהם חווים, חוששים מהתהליך או מתקשים להגיע למענה מתאים.

יש גם אנשים שמצליחים להחזיק שגרת חיים חיצונית: לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לטפל בילדים ולנהל את משק הבית, אך מתמודדים במקביל עם חרדה, דריכות, זיכרונות חודרניים, סיוטים וקשיי שינה. לצד אלה נמצאים בני המשפחה, שחלקם מתמודדים עם עומס רגשי משמעותי מבלי להגדיר את עצמם כמי שזקוקים לעזרה.

אין כיום נתון רשמי אחד שמאפשר לקבוע כמה אנשים בישראל מתמודדים עם פוסט-טראומה, לרבות מי שאינם מוכרים במערכות המדינה. לכן, חשוב שלא לבלבל בין מספר האנשים שחצו סף קליני במחקר, מספר האנשים שהוכרו על בסיס פגיעה נפשית ומספר המאובחנים עם PTSD.
אלה קבוצות שונות, שכל אחת מהן מלמדת על היבט אחר של התופעה.

סיכום: הפגיעה הנפשית היא לא רק של מי שנפגעו ישירות

הנתונים שנאספו מאז 7 באוקטובר מצביעים על היקף משמעותי ומתמשך של מצוקה נפשית בישראל. מחקרים לאומיים מציגים שיעורים גבוהים של תסמיני חרדה, דיכאון ופוסט-טראומה, הביטוח הלאומי מדווח על עשרות אלפי אזרחים שהוכרו עם פגיעה נפשית, ואגף השיקום מטפל באלפי משרתים שנקלטו בעקבות המלחמה ומתמודדים עם השלכות נפשיות.

אבל מעבר למספרים, חשוב להבין שהפגיעה אינה נעצרת אצל האדם שחווה את האירוע הטראומטי. היא עשויה להשפיע על בני הזוג, ההורים, הילדים והסביבה הקרובה, ולעצב מחדש את חיי המשפחה כולה. לא כל מי שחווה מצוקה נפשית מאובחן עם PTSD, ולא כל מי שחי לצד אדם פוסט-טראומטי יפתח טראומטיזציה משנית. אבל אין בכך כדי להפחית מחשיבות הצורך להכיר בהשפעה הרחבה של הטראומה ולתת מענה גם למי שנמצאים במעגל הקרוב.

ההתמודדות עם השלכות המלחמה לא תסתיים עם הפסקת הלחימה. היא מחייבת הנגשת מידע אמין, צמצום חסמים לקבלת טיפול, מערכות שיקום מתמשכות והכרה בצרכים של המתמודדים ובני משפחותיהם. הפציעה הנפשית לא תמיד נראית לעין, אבל היא משפיעה על חיי האדם, על משפחתו ועל החברה כולה. ההכרה בה היא צעד ראשון בדרך ליצירת מענה רחב, נגיש ומתמשך.

מקורות מחקריים ורשמיים:

1. מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, 2026: מדד בריאות הנפש הלאומי, חמש נקודות מדידה עד מאי 2026. למחקר ולנתונים המלאים.

2. המוסד לביטוח לאומי, אוקטובר 2026: נתוני נפגעי פעולות איבה והכרה בנכות נפשית. לנתונים הרשמיים.

3. משרד הביטחון, 6 באוקטובר 2026: נתוני אגף השיקום, פצועי המלחמה, תגובות נפשיות והתחזית לשנת 2028. לפרסום משרד הביטחון.

4. Levi-Belz et al., 2026, eClinicalMedicine: מחקר מעקב בן 27 חודשים על תסמיני PTSD, חרדה, דיכאון וצמיחה פוסט-טראומטית בישראל. למחקר המדעי.

5. משרד הבריאות, 2025: השפעת הפוסט-טראומה על בני משפחה. .

6. מחקר ישראלי, 2023: טראומטיזציה משנית בקרב הורים לבנים בוגרים המתמודדים עם מצוקה פוסט-טראומטית. למחקר מאוניברסיטת בר-אילן.

7. Leshem et al., 2023: תסמיני טראומה משנית בקרב הורים ליוצאי מלחמת 2014. למחקר המלא.