רבים מאיתנו עוברים אירועים קשים במהלך חיינו, כמו תאונות, שירות צבאי, אירועי טרור או אובדן. התגובה הראשונית היא לרוב קשה, אך מה קורה כשהזמן עובר והשקט לא מגיע? האתגר הגדול ביותר בפוסט טראומה הוא לפענח את ה"שקיפות" שלה. היא לא תמיד נראית ברורה, לעיתים היא חבויה בפרטים הקטנים של חיי היומיום. להלן 12 התסמינים המרכזיים, מחולקים לקבוצות כפי שהם מוגדרים בעולם הרפואה והמחקר:
קבוצה 1: חדירת האירוע להווה
התסמין המובהק ביותר של פוסט טראומה הוא חוסר היכולת להשאיר את האירוע כזיכרון עבר.
1. פלשבקים (Flashbacks) – זה לא סתם זיכרון. פלשבק הוא חוויה שבה האדם מרגיש, פיזית ורגשית, כאילו הוא נמצא שוב בתוך האירוע. זה יכול להיגרם מטריגר קטן כמו ריח של עשן, חריקת בלמים או מילה מסוימת שמחזירה את המוח חזרה לתרגם שהוא נמצא בסכנה.
2. סיוטי לילה ושינה טרופה – בזמן השינה, המנגנונים המודעים נרגעים והטראומה "צפה" מעלה. סיוטים חוזרים על האירוע (או על תחושות דומות של פחד וחוסר אונים) הם סימן לכך שהמוח עדיין מנסה לעבד את מה שקרה ולא מצליח.
3. מצוקה רגשית וגופנית בעת חשיפה לטריגרים – היתקלות בדבר כלשהו שמזכיר את הטראומה, גורם לגוף להגיב בקיצוניות: דופק מהיר, הזעה, קוצר נשימה או תחושת מחנק. זהו סימן לכך שמערכת העצבים עדיין נמצאת ב"מצב הישרדות".
קבוצה 2: הימנעות וצמצום החיים
כדי לא להרגיש את הכאב, המוח מתחיל "להיסגר" לחוויות.
4. הימנעות ממקומות, אנשים או פעילויות – הימנעות מאירועים חברתיים, נסיעות בכבישים מסוימים או מקומות או סירוב לשוחח על האירוע הטראומתי שקרה, גם הם סימן לפוסט טראומה. ההימנעות מעניקה הקלה זמנית, אבל מהווה "דלק" שמתחזק את הפוסט טראומה לאורך זמן.
5. הדחקה ושימוש בחומרים מאלחשים – ניסיונות "להשקיט" את המחשבות דרך עבודה מופרזת, שימוש מוגבר באלכוהול, קנאביס או תרופות הרגעה ללא פיקוח במטרה אחת: לא להרגיש.
קבוצה 3: שינויים בחשיבה ובמצב הרוח
הטראומה משנה את האופן שבו האדם רואה את עצמו ואת העולם.
6. אובדן זיכרון של חלקי האירוע – המוח לפעמים "מוחק" חלקים מהטראומה כדי להגן עלינו. חורים בזיכרון סביב האירוע הם סימן לדיסוציאציה (ניתוק) בזמן אמת.
7. תפיסת עולם שלילית ופסימיות קיצונית – "העולם הוא מקום מסוכן", "אי אפשר לסמוך על אף אחד", "אני פגום ולעולם לא אחלים". המחשבות הללו הן לא "האמת", אלא תוצאה של פציעה נפשית שמעוותת את המציאות.
8. אשמה ובושה תהומית – תסמין שכיח מאוד אצל לוחמים וניצולי אירועים רבי-נפגעים. האדם מאשים את עצמו על כך ששרד, על מה שעשה או על מה שלא עשה בזמן האירוע.
9. ניתוק רגשי וקהות – קושי להרגיש שמחה, אהבה או קרבה, אפילו לאנשים היקרים והקרובים ביותר. יש תחושה קשה של "מוות פנימי" או תחושה שפועלים באופן אוטומטי כמו רובוטיים, ללא רגש.
קבוצה 4: עוררות יתר ותגובתיות
הגוף נשאר בכוננות שיא, כאילו הסכנה אורבת מעבר לפינה.
10. דריכות יתר – בדיקה מתמדת של היציאות בחלל בו נמצאים, ישיבה עם הגב לקיר במסעדה או סריקה בלתי פוסקת של הסביבה אחר איומים.
11. תגובת בהלה מוקצנת – קפיצה מכל טריקת דלת, צעקה או רעש חזק. מערכת העצבים "מכוונת" על עוצמה גבוהה מדי וכל גירוי נתפס כאיום קיומי.
12. התפרצויות זעם וחוסר סבלנות – סף הגירוי נמוך מאוד. דברים קטנים שבעבר לא הפריעו גורמים כעת להתפרצויות כעס, לעצבנות ולחוסר שקט פנימי קבוע.
המדע מאחורי התסמינים
*מחקר מדד ה-PCL-5 והערכה עצמית, שנערך ע"י ד"ר ווטרס, פיתח ותיקף את השאלון שמשמש כיום את כל גופי הטיפול בעולם (כולל משרד הביטחון). הממצא המרכזי הוא שדיווח עצמי של המטופל על 12 התסמינים הללו הוא מנבא מדויק ב-90% לקיומה של פוסט טראומה. המחקר מדגיש כי ההכרה של האדם בסבלו היא הגורם המכריע ביותר לתחילת תהליך ההחלמה.
**מחקר מעניין נוסף, נערך ע"י פרופ' ואן דר קולק פרופ' ואן דר קולק הוכיח כי אצל אנשים עם PTSD, המערכת החיסונית והמערכת ההורמונלית משתנות פיזית. המחקר מצא קשר ישיר בין 12 התסמינים הללו לבין מחלות גופניות כרוניות (כמו פיברומיאלגיה או בעיות עיכול). המסקנה היא שאי אפשר להתעלם מהסימנים והגוף ימשיך "לצעוק" את הטראומה עד שהיא תטופל.
